מושג
מזוכיזם מוסרי
הצורה השלישית של מזוכיזם שפרויד הבחין בה ב"הבעיה הכלכלית של המזוכיזם" (1924), לצד המזוכיזם הארוגני והמזוכיזם הנשי. קשרו למיניות התרופף: מה שחשוב הוא הסבל עצמו, יהיה מקורו אשר יהיה, והסובייקט מחפש את הפורענות ואת הכישלון. פרויד ייחס אותו לצורך לא-מודע בעונש, שבאמצעותו האני מציע את עצמו לסדיזם של האני העליון, ולסקסואליזציה מחודשת של המוסר, המחייה את תסביך אדיפוס.
התפתחות
1924
הוצג בידי זיגמונד פרויד
"הבעיה הכלכלית של המזוכיזם" מבחין בין מזוכיזם ארוגני, נשי ומוסרי, ומייחס את האחרון לצורך לא-מודע בעונש, המבוא על סיפוקו באמצעות הסבל שהסובייקט ממיט על עצמו.
מתוך הבעיה הכלכלית של המזוכיזם (1924)
קשרים
- 1924 הוצג בידי זיגמונד פרויד
"הבעיה הכלכלית של המזוכיזם" מבחין בין מזוכיזם ארוגני, נשי ומוסרי, ומייחס את האחרון לצורך לא-מודע בעונש, המבוא על סיפוקו באמצעות הסבל שהסובייקט ממיט על עצמו.
- 1924 נגזר מתוך רגש אשמה לא-מודע
פרויד מסביר את המזוכיזם המוסרי ברגש האשמה הלא-מודע, שאותו הוא מנסח מחדש כצורך להיענש בידי כוח הורי, ומבחין בין הסדיזם המוגבר של האני העליון לבין המזוכיזם של האני עצמו, המבקש את העונש.
חיבורים
- 1924
במאמרו משנת 1924 שואל פרויד כיצד ייתכן מזוכיזם כלל, אם החיים הנפשיים נשלטים בידי עיקרון העונג: אם כאב ואי-עונג חדלים להיות אותות אזהרה והופכים למטרות בפני עצמן, נדמה שהשומר על החיים הנפשיים משותק. תחילה הוא מתקן את העמדה שהציג בחיבורו מעבר לעיקרון העונג, שבו זיהה את עיקרון העונג עם עיקרון הנירוונה – הנטייה, בעקבות פכנר ובמונח שטבעה ברברה לואו, להפחית את העירור עד לאפס. מאחר שקיימים מתחים מענגים והרפיות שאינן מענגות, העונג והאי-עונג אינם יכולים להיות תלויים בכמות המתח בלבד, אלא בגורם איכותי כלשהו, אולי בקצב. מכאן הוא מציע סדרה: עיקרון הנירוונה מבטא את דחף המוות, עיקרון העונג הוא שינויו בידי הליבידו, ועיקרון המציאות הוא שינוי נוסף שמקורו בהשפעת העולם החיצוני. פרויד מבחין בשלוש צורות של מזוכיזם. המזוכיזם הארוגני, עונג בכאב, עומד ביסוד שתי האחרות. המזוכיזם הנשי, שאותו הוא מתאר מתוך הפנטזיות של גברים מזוכיסטים, מציב את הסובייקט בעמדת ילד חסר ישע ושובב, ובשכבה עמוקה יותר במצבים האופייניים לאישה: להיות מסורס, להיבעל או ללדת. המזוכיזם המוסרי הוא נורמה של התנהלות בחיים. המזוכיזם הארוגני נשען על עירור ליבידינלי נלווה ועל גורלו של דחף המוות: הליבידו מסיט חלק ניכר ממנו החוצה כדחף הרס, שחלקו משרת את המיניות כסדיזם, ואילו החלק הנותר בפנים, קשור ליבידינלית, הוא המזוכיזם הראשוני; סדיזם המופנה חזרה אל העצמי מוסיף עליו מזוכיזם משני. המזוכיזם הארוגני לובש את דמותו של כל שלב ליבידינלי, מן הפחד להיטרף ועד המשאלה להיות מוכה בידי האב. המזוכיזם המוסרי התרופף מקשרו למיניות: הסבל עצמו הוא העיקר, ולא מי שגורם לו. פרויד מוצא אותו בתגובה הטיפולית השלילית וברגש האשמה הלא-מודע, שאותו הוא מציע לכנות צורך בעונש. הוא מבחין בין הסדיזם המוגבר של העל-אני, שהוא בדרך כלל מודע, לבין המזוכיזם של האני, הנשאר סמוי ומבקש עונש מן העל-אני או מן הגורל. מאחר שהעל-אני נוצר מתוך דה-סקסואליזציה של תסביך אדיפוס, המזוכיזם המוסרי מחזיר את המוסר אל המיניות ומחייה את התסביך, ומפתה את האדם לפעול נגד טובתו. פרויד חותם בקביעה שדיכוי התוקפנות בידי התרבות מחזק את המצפון, ושאפילו ההרס העצמי אינו מתרחש בלי סיפוק ליבידינלי.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- הבעיה הכלכלית של המזוכיזם1924מקור לקשר