מושג
ההגנה המוסרית
השם שנתן פיירברן לדרכו של הילד לשמור על הורים רעים כטובים בכך שהוא נוטל את רעתם על עצמו. ילד התלוי בהורים המזניחים או מתעללים בו מעדיף להיות רע בעולם ששולטים בו אובייקטים טובים מאשר להיות טוב בעולם ששולטים בו אובייקטים רעים, ולכן הוא מרגיש אשם וחסר ערך במקום חסר אונים. פיירברן ראה בכך מקור לאשמה עמוקה ועקשנית ולנאמנות לדמויות מתעללות.
התפתחות
1943
הוצג בידי רונלד פיירברן
הוצגה במאמר מ-1943 על אובייקטים רעים ונוירוזות מלחמה.
מתוך הדחקתם ושיבתם של אובייקטים רעים (בהתייחסות מיוחדת ל"נוירוזות המלחמה") (1943)
קשרים
חיבורים
- 1943
הדחקתם ושיבתם של אובייקטים רעים (בהתייחסות מיוחדת ל"נוירוזות המלחמה")
במאמר זה, שפורסם ב־1943 בכתב העת British Journal of Medical Psychology ונכלל אחר כך בקובץ Psychoanalytic Studies of the Personality (1952), מעביר רונלד פיירברן את תורת ההדחקה אל מסגרת יחסי האובייקט. על סמך עבודתו המוקדמת עם ילדים עבריינים ועם ילדים שסבלו התעללות, ועל סמך עבודתו בשנות המלחמה עם חיילים שלקו בנוירוזות מלחמה, הוא טוען שמה שמודחק קודם כול אינם דחפים או זיכרונות כואבים, אלא אובייקטים רעים מופנמים; הדחפים והזיכרונות מודחקים משום שהם קשורים באובייקטים אלה. ילד התלוי בהורים מזניחים או פוגעניים אינו יכול לעמוד בהכרה שהם רעים, ולכן הוא נוטל את הרוע שבהם אל תוכו: העולם החיצוני נעשה בטוח יותר, והמחיר הוא רדיפה מבפנים. מכאן צומחת ההגנה המוסרית: הרוע הבלתי מותנה של האובייקטים הופך לרוע מותנה, מוסרי, של הילד עצמו; הוא נעשה האשם כדי שהוריו יוכלו להישאר טובים, והאני העליון, העשוי מאובייקטים טובים מופנמים, משמש כסוכן של הגנה זו. האשמה אינה אפוא אלא מגן מפני מצב מפחיד בהרבה – היות נתון בשליטתם של אובייקטים רעים – ובאנליזה נעוצה ההתנגדות העמוקה ביותר בפחד מפני שחרורם, פחד שהקשר הליבידינלי של המטופל אליהם מזין. בעיני פיירברן שיבת המודחק היא שיבתם של האובייקטים הרעים, והפסיכותרפיסט הוא יורשו של מגרש השדים; על הטיפול לאפשר את שחרורם בתוך ההעברה, כשהאנליטיקאי כבר נעשה אובייקט טוב דיו כדי שאחיזתם תתפוגג. באותם מונחים הוא מפרש את נוירוזות המלחמה: החיילים שקרסו התאפיינו בתלות אינפנטילית, חרדת פרידה הייתה הסימפטום המרכזי שלהם, וסכנות המלחמה הציתו את הנוירוזה בכך ששחררו אובייקטים רעים שהודחקו זמן רב קודם לכן.