מושג
חסך אימהי
היעדרות, אובדן או קטיעה של קשר חם, אינטימי ורציף בין ילד צעיר לבין אמו או תחליף אם קבוע. בדוח שכתב ב־1951 עבור ארגון הבריאות העולמי קיבץ בולבי עדויות קליניות ומחקריות לכך שחסך כזה בשנים הראשונות, בין במוסדות, באשפוזים ממושכים ובין בחילופי מטפלים תכופים, עלול לפגוע בהתפתחות ולהותיר נזק רגשי מתמשך, ובכללו קושי ליצור קשרים קרובים.
התפתחות
1951
הוצג בידי ג'ון בולבי
הדוח שכתב בולבי ב־1951 עבור ארגון הבריאות העולמי הגדיר את החסך האימהי וקיבץ את העדויות לנזקיו, ובהן מחקרים קודמים של שפיץ, גולדפרב ואחרים ומחקרו שלו מ־1944 על גנבים צעירים, שקשר בין פרידה מוקדמת מן האם לבין אופי "נטול רגש".
מתוך ארבעים וארבעה גנבים צעירים: אופיים וחיי ביתם (1944)
קשרים
- 1951 הוצג בידי ג'ון בולבי
הדוח שכתב בולבי ב־1951 עבור ארגון הבריאות העולמי הגדיר את החסך האימהי וקיבץ את העדויות לנזקיו, ובהן מחקרים קודמים של שפיץ, גולדפרב ואחרים ומחקרו שלו מ־1944 על גנבים צעירים, שקשר בין פרידה מוקדמת מן האם לבין אופי "נטול רגש".
- הוליד את תאוריית ההיקשרות
תאוריית ההיקשרות הייתה ניסיונו של בולבי להסביר מדוע החסך והפרידה שתיעד בדוח מ־1951 גורמים נזק כזה, על ידי בירור טיבו של קשר הילד לאמו.
- נגזר מתוך הוספיטליזם
פרשנותם של שפיץ ווולף להוספיטליזם הזינה את תאוריית החסך האימהי שניסח בולבי אחרי המלחמה, ומושג ההוספיטליזם הורחב מאוחר יותר לחסך אימהי חמור וממושך בכלל.
חיבורים
- 1951
״הטיפול האימהי ובריאות הנפש״ הוא דוח שחיבר ג׳ון בולבי בשנים 1950–1951 בשליחות ארגון הבריאות העולמי. הדוח היה תרומת הארגון למחקר של האו״ם על ילדים חסרי בית: יתומים וילדים שהופרדו ממשפחותיהם ומגודלים בארצם במוסדות, במשפחות אומנה ובמסגרות קבוצתיות. בולבי ביסס אותו על סיורים בשש ארצות במערב אירופה ובארצות הברית, ועל הספרות הקלינית והמחקרית של פסיכיאטריית הילד ושל מרפאות ההדרכה לילדים. התזה המרכזית שלו היא שבריאות הנפש של תינוקות ופעוטות מותנית בקשר חם, קרוב ורציף עם האם או עם דמות אם קבועה, קשר שמעניק סיפוק לשני הצדדים. את היעדרו של קשר כזה הוא מכנה ״חסך אימהי״. החסך חלקי כשהאם אינה מסוגלת להעניק אהבה או כשהילד מופקד בידי אחרים. הוא כמעט מוחלט במוסדות, בפעוטונים ובבתי חולים שבהם אין לילד אדם אחד שדואג לו באופן אישי. בחלק הראשון בולבי אוסף שלושה סוגי עדויות. הראשון הוא תצפיות ישירות בילדים במוסדות ובבתי חולים, ובהן עבודותיהם של רנה שפיץ, של ויליאם גולדפרב ושל אנה פרויד ודורותי ברלינגהם. השני הוא מחקרים רטרוספקטיביים של מתבגרים ומבוגרים עבריינים ומופרעים, וביניהם מחקרו שלו על גנבים צעירים בעלי ״אופי נטול חיבה״. השלישי הוא מחקרי מעקב. לדבריו, אף שרוב המחקרים אינם מכריעים לבדם, ההסכמה ביניהם מוכיחה שחסך ממושך בשנים הראשונות עלול לפגוע באישיות פגיעה קשה וארוכת טווח. להסבר הוא נעזר באנלוגיה לתקופות הקריטיות של התפתחות העובר, ובמושגי פסיכולוגיית האגו הפסיכואנליטית: האם ממלאת בשביל הפעוט את תפקידי האגו והסופר-אגו עד שהוא מפנים אותם, ולכן חסך בשלבים שבהם הקשר נוצר ומתייצב בולם את התפתחותם. החלק השני מוקדש למניעה. ילדים מתפתחים בדרך כלל טוב יותר בבית לקוי מאשר במוסד טוב, וילדים שגדלו בחסך עלולים להפוך בעצמם להורים מזניחים. לכן העדיפות הראשונה היא לחזק את המשפחה בסיוע כלכלי, חברתי ופסיכיאטרי. אחריה באים אימוץ מוקדם לילדי אמהות לא נשואות, אומנה מפוקחת, ובתים קבוצתיים קטנים דמויי משפחה במקום מוסדות גדולים. הדוח דורש גם נוהלי אשפוז אנושיים, כמו אשפוז האם יחד עם ילדה הקטן וביקורים תכופים. בסיומו הוא קורא לממשלות להכיר בכך שאהבת אם חיונית לבריאות הנפש כפי שוויטמינים וחלבונים חיוניים לבריאות הגוף, ולפעול בלי להמתין לוודאות מלאה.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- ארבעים וארבעה גנבים צעירים: אופיים וחיי ביתם1944מקור לקשר
- הטיפול האימהי ובריאות הנפש1951מקור לקשר