מושג
מצב היפנואידי
המונח של יוזף ברויאר למצב תודעה דמוי-חלום, מעין היפנוזה עצמית, המופיע בשעת חלימה בהקיץ או תחת רגש עז, ובו יכולת האסוציאציה מוגבלת. רעיונות העולים במצב כזה נותרים מנותקים משאר התודעה ועלולים להפוך לפתוגניים; ברויאר ראה במצבים אלה את היסוד והתנאי של ההיסטריה, ואילו פרויד בא לראות בהם תוצר משני של ההגנה.
התפתחות
1893
הוצג בידי יוזף ברויאר
הטענה שהמצבים ההיפנואידיים הם היסוד והתנאי של ההיסטריה הופיעה לראשונה ב"הודעה המוקדמת" (1893); בפרק התיאורטי שכתב ב"מחקרים בהיסטריה" מצדיק ברויאר את המונח "היפנואידי" ככזה המציין את הדמיון הפנימי בין מצבים הקרובים להיפנוזה עצמית.
מתוך מחקרים בהיסטריה (1895)
1905
זכה לביקורת מצד זיגמונד פרויד
פרויד התרחק מן המצב ההיפנואידי בשלבים. ב-1895 הוא מדווח שמעולם לא נתקל בהיסטריה היפנואידית אמיתית, שכן כל מקרה שטיפל בו התגלה כהיסטריית הגנה. במקרה דורה (1905) הוא כותב שוויתר רק על ההדגשה של המצב ההיפנואידי, מייחס את הרעיון כולו לברויאר, ומכנה את המונח מיותר ומטעה. ב-1909 הוא אומר לשומעיו באוניברסיטת קלארק שהמושג התגלה כמעכב ושהפסיכואנליזה נטשה אותו.
מתוך קטע מתוך אנליזה של היסטריה (1905);מחקרים בהיסטריה (1895);על פסיכואנליזה (1910)
קשרים
- 1893 הוצג בידי יוזף ברויאר
הטענה שהמצבים ההיפנואידיים הם היסוד והתנאי של ההיסטריה הופיעה לראשונה ב"הודעה המוקדמת" (1893); בפרק התיאורטי שכתב ב"מחקרים בהיסטריה" מצדיק ברויאר את המונח "היפנואידי" ככזה המציין את הדמיון הפנימי בין מצבים הקרובים להיפנוזה עצמית.
- 1893 נגזר מתוך דיסוציאציה
המצב ההיפנואידי הוצע כדי להסביר את פיצול התודעה שהפסיכיאטריה הצרפתית תיארה כ"תודעה כפולה" (double conscience). "ההודעה המוקדמת" טוענת שפיצול זה קיים בצורה ראשונית בכל היסטריה, מציינת שהמחברים מסכימים בכך עם בינה ועם שני הז'אנה, ומצרפת את הנטייה לדיסוציאציה למצבים החריגים שהיא מכנה היפנואידיים. בפרק התיאורטי שלו רואה ברויאר את עיקר חשיבותם של המצבים ההיפנואידיים בכוחם לחולל את פיצול הנפש.
- 1895 התפצל אל הגנה
פרויד מעמיד את היסטריית ההגנה שלו, שבה כוח נפשי מרחיק את הרעיון מן האגו, מול היסטריה היפנואידית של ברויאר, שבה הרעיון נותר מחוץ לאגו בשל המצב שבו עלה ואינו נתקל בהתנגדות; הוא משער שההגנה היא היסודית מבין השתיים.
- 1905 זכה לביקורת מצד זיגמונד פרויד
פרויד התרחק מן המצב ההיפנואידי בשלבים. ב-1895 הוא מדווח שמעולם לא נתקל בהיסטריה היפנואידית אמיתית, שכן כל מקרה שטיפל בו התגלה כהיסטריית הגנה. במקרה דורה (1905) הוא כותב שוויתר רק על ההדגשה של המצב ההיפנואידי, מייחס את הרעיון כולו לברויאר, ומכנה את המונח מיותר ומטעה. ב-1909 הוא אומר לשומעיו באוניברסיטת קלארק שהמושג התגלה כמעכב ושהפסיכואנליזה נטשה אותו.
חיבורים
- 1895
- 1905
תיאור המקרה של "דורה", צעירה וינאית בת שמונה-עשרה (שזוהתה לימים כאידה באואר), שפרויד טיפל בה כאחד-עשר שבועות בסוף שנת 1900; הוא נכתב ב-1901 ופורסם ב-1905 בכתב העת Monatsschrift für Psychiatrie und Neurologie. דורה סבלה משיעול עצבי, מאובדן קול, מקוצר נשימה וממצבי רוח ירודים, ואביה הביא אותה אל פרויד לאחר שהוריה מצאו מכתב שבו רמזה על כוונה להתאבד. מאחורי הסימפטומים חושף פרויד הסתבכות משפחתית: הרומן של אביה עם גברת ק., וחיזוריו של בעלה, מר ק., שדורה סטרה לו לאחר שהציע לה את עצמו על שפת אגם, ושנשיקתו המוקדמת יותר עוררה בה גועל. פרויד מפרש את הסימפטומים כביטוי של משאלות מיניות מודחקות – אהבה למר ק., התעוררות מחודשת של ההיקשרות הילדית לאב, ובשכבה העמוקה ביותר אהבה לגברת ק. – ומעמיד את תיאור המקרה על פירושם של שני חלומות: בית בוער שממנו האב מציל אותה בעוד האם מבקשת להציל את קופסת התכשיטים שלה, ונדודים בעיר זרה לאחר מות האב. דורה הפסיקה את הטיפול ב-31 בדצמבר. באחרית הדבר תולה פרויד את הכישלון בכך שלא זיהה ולא פירש בעוד מועד את העברת רגשותיה כלפי מר ק. אליו, ומציג לראשונה באופן שיטתי את ההעברה כמהדורה חדשה של דחפים ישנים המופנים אל הרופא.
- 1910
״על פסיכואנליזה״ (Über Psychoanalyse) הוא נוסחן של חמש ההרצאות שנשא פרויד בגרמנית בספטמבר 1909 בחגיגות מלאת עשרים שנה לאוניברסיטת קלארק בווסטר שבמסצ׳וסטס. הן ראו אור ב־1910 בהוצאת פרנץ דויטיקה בלייפציג ובווינה, והוקדשו לנשיא האוניברסיטה, ג׳ סטנלי הול. ההרצאות פונות לקהל של אנשי אקדמיה ושל הדיוטות, ומציגות בתמצית את ראשיתה של הפסיכואנליזה ואת ממצאיה עד אז. בהרצאה הראשונה מייחס פרויד את ראשית השיטה לטיפולו של יוזף ברויאר באישה צעירה היסטרית בשנים 1880–1882. בהיפנוזה נזכרה בסצנות שבהן נוצרו הסימפטומים שלה, וביטוי הרגש שנבלם אז העלים אותם: ״ריפוי בדיבור״. פרויד מסכם שההיסטריים סובלים מזיכרונות, ומסביר את הסימפטומים הגופניים כהמרה של רגש כלוא. ההרצאה השנייה מספרת כיצד ויתר פרויד על ההיפנוזה וגילה שהזיכרונות הנשכחים מוחזקים בידי כוח הנחווה בטיפול כהתנגדות. זהו אותו כוח שדחק אותם בשעתו מן התודעה: הדחקה של משאלה שאינה מתיישבת עם אמות המידה המוסריות והאסתטיות של האדם. הסימפטום הוא תחליף מעוות למודחק. ההרצאה השלישית מתארת את האסוציאציות החופשיות על פי כלל היסוד, את מושג ה״תסביך״ של אסכולת ציריך, את פירוש החלומות כ״דרך המלך אל הלא־מודע״ ואת משמעותן של פליטות הפה ושאר הפעולות הכושלות. הרביעית טוענת שהאנליזה מובילה בקביעות אל חיי המין של המטופל ואל ילדותו. היא מציגה את המיניות הילדית (האזורים הארוגניים, האוטו־ארוטיות, הדחפים החלקיים ובחירת האובייקט) ואת ״תסביך הגרעין״ של אהבה להורה אחד ויריבות עם האחר. החמישית מסבירה את ההתחלה במחלה כבריחה ממציאות מתסכלת אל סיפוק תחליפי, בדרך של נסיגה (רגרסיה) ופנטזיה, ומעמידה את הנוירוזה מול האמנות. היא מציגה את ההעברה כאישוש החזק ביותר לתיאוריה ומשיבה לחשש שהעלאת המודחק לתודעה מסוכנת. באנליזה שיפוט מודע בא במקום ההדחקה, אנרגיה משתחררת לעידון (סובלימציה), ולחלק מן הדחפים ניתן סיפוק ישיר. פרויד חותם באזהרה מפני הנזק שבהדחקה מינית מופרזת בתרבות, במעשה בתושבי שילדה שגוועו את סוסם ברעב כשקיצצו את מנת השיבולת־שועל שלו.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- מחקרים בהיסטריה1895מקור לקשר
- קטע מתוך אנליזה של היסטריה1905מקור לקשר
- על פסיכואנליזה1910מקור לקשר