מושג
אם טובה דיה
כינויו של ויניקוט לאם הרגילה, או למטפל אחר, המסתגלת תחילה כמעט לחלוטין לצורכי התינוק, ובהמשך, ככל שהתינוק מסוגל לשאת זאת, מסתגלת אליו פחות ופחות. כישלונותיה המדודים, ולא טיפול ללא רבב, הם שמאפשרים לתינוק לפגוש את המציאות, לשאת תסכול ולחוות את האם כאדם נפרד.
התפתחות
1953
הוצג בידי דונלד ויניקוט
מוצג במאמר על אובייקטי מעבר, שבו כשלונה ההדרגתי של האם הטובה דיה להסתגל מוביל את התינוק מאשליה להתפכחות.
מתוך משחק ומציאות (1971);אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר — מחקר על הקניין הראשון שהוא "לא-אני" (1953)
קשרים
- 1953 הוצג בידי דונלד ויניקוט
מוצג במאמר על אובייקטי מעבר, שבו כשלונה ההדרגתי של האם הטובה דיה להסתגל מוביל את התינוק מאשליה להתפכחות.
- הוליד את סביבה מחזיקה
ההחזקה מציינת את מה שהסביבה מספקת באמצעות האם הטובה דיה בשלב המוקדם ביותר, בטרם התינוק מסוגל להבחין בין עצמו לבינה.
חיבורים
- 1953
אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר — מחקר על הקניין הראשון שהוא "לא-אני"
"אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר — מחקר על הקניין הראשון שהוא 'לא-אני'" הוא מאמר של דונלד ויניקוט. ויניקוט הציג אותו בפני החברה הפסיכואנליטית הבריטית במאי 1951, והוא פורסם ב־ International Journal of Psycho-Analysis ב־1953. המאמר הציג שניים מן המושגים הידועים ביותר שלו, אובייקט המעבר והאם הטובה דיה. גרסה מתוקנת ומורחבת שלו פותחת את ספרו "משחק ומציאות" (1971). ויניקוט יוצא מתצפית מוכרת. תינוקות שזה עתה נולדו מכניסים את האגרוף והאצבעות לפיהם, וכעבור כמה חודשים רוב התינוקות נקשרים לחפץ מסוים אחד, כמו פיסת שמיכה, חיתול או צעצוע רך, שהוריהם לומדים לכבד. הוא חוקר את מה שמשתרע בין שני השלבים: בין האגודל לדובי, בין הארוטיקה האוראלית ליחסי אובייקט של ממש, בין היצירתיות הראשונית של התינוק להכרה במה שבא מבחוץ. התיאור הרגיל מחלק את האדם לשני חלקים, מציאות נפשית פנימית ועולם חיצוני. ויניקוט מוסיף חלק שלישי: תחום ביניים של התנסות, ששתי המציאויות תורמות לו ומעמדו אינו מועמד לעולם בספק. תופעות מעבר, כמו הברה ממולמלת, מנגינה או תנועה בשעת השינה, שייכות לתחום זה, וכך גם אובייקטים של מעבר. בדרך כלל הם מופיעים בערך בין החודש הרביעי לחודש השנים־עשר. הם חשובים במיוחד כשהתינוק נרדם וברגעי בדידות, ומשמשים הגנה מפני חרדה, בעיקר חרדה מן הסוג הדיכאוני. ליחסו של התינוק אל האובייקט תכונות מיוחדות: - התינוק נוטל לעצמו זכויות עליו. - הוא מחובק ברוך, אך גם נאהב בהתרגשות ומושחת. - אסור שישתנה, אלא אם התינוק משנה אותו. - עליו לשרוד אהבה, שנאה ותוקפנות. - עליו להיראות כמי שיש בו חום או חיות משלו. בעיני המתבונן האובייקט בא מבחוץ. בעיני התינוק הוא אינו בא מבחוץ, וגם אינו הזיה. הוא מייצג את השד או את האם, אך העובדה שאינו השד חשובה לא פחות מן העובדה שהוא מייצג אותו. זהו השימוש הראשון של התינוק בסמל והתנסותו הראשונה במשחק. הוא אינו אובייקט פנימי במובן של מלני קליין, אלא קניין. הוא שומר על משמעותו רק כל עוד האובייקט הפנימי נשאר חי וטוב דיו, וזה תלוי בתורו בכך שהאם הממשית תמשיך להיות אמינה. לב הטיעון התאורטי של המאמר הוא תורת אשליה. בתחילה "אם טובה דיה" מסתגלת כמעט לחלוטין לצורכי התינוק, כך שהשד מופיע היכן ומתי שהתינוק מוכן ליצור אותו. לתינוק נוצרת אשליה שהוא עצמו יצר אותו. משימתה המאוחרת יותר היא התפכחות הדרגתית מן האשליה: הסתגלותה פוחתת ככל שהתינוק מסוגל לשאת תסכול. ההתפכחות יכולה להצליח רק במקום שבו ניתנה קודם לכן אשליה במידה מספקת. את הפרדוקס שבלב חוויית המעבר יש לקבל, לא ליישב. איש אינו שואל את התינוק אם יצר את האובייקט או מצא אותו. בדרך כלל איש אינו מתאבל על האובייקט, והוא גם אינו נשכח. הוא מאבד בהדרגה את משמעותו, כשתופעות המעבר מתפשטות על פני התחום התרבותי כולו. ויניקוט טוען שהמאמץ לקשור בין המציאות הפנימית לחיצונית אינו מסתיים לעולם. ההקלה ממנו באה מתחום הביניים, הממשיך את משחקו השקוע של הילד הקטן אל חיי המבוגר: אל האמנות, הדת, חיי הדמיון והיצירה המדעית. לכן הוא מייחס לאשליה ערך חיובי. הוא משרטט גם את הפתולוגיה של תחום זה: - התמכרות היא נסיגה אל השלב שבו תופעות המעבר אינן מועמדות בספק. - הפטיש הוא התמדה של אובייקט מעבר מן הינקות, בעקבות וולף. - שקר וגניבה הם ניסיונות לגשר על פער ברצף ההתנסות. המאמר נעשה לאחד המשפיעים ביותר בפסיכואנליזה שלאחר המלחמה. הוא הניח את היסוד לכתיבתו המאוחרת של ויניקוט על משחק, על תרבות ועל מה שכינה לימים "המרחב הפוטנציאלי".
- 1960
מאמרו של ויניקוט משנת 1960, שפורסם ב־International Journal of Psycho-Analysis ונכלל לימים בקובץ The Maturational Processes and the Facilitating Environment (1965), טוען שאי אפשר לבנות תיאוריה של השלב המוקדם ביותר בחיים מתוך התינוק לבדו: התינוק והטיפול האימהי שהוא מקבל הם יחידה אחת, והפוטנציאל המולד של התינוק נעשה לאדם רק בצירוף הטיפול הזה. ויניקוט נשען על הערתו של פרויד משנת 1911, שלפיה יצור הנשלט בידי עקרון העונג יכול להתקיים רק אם מונים את הטיפול שהוא מקבל מאמו כחלק ממנו, ומשרטט רצף של תלות — תלות מוחלטת, תלות יחסית ותנועה לקראת עצמאות — שאת שלבו הראשון הוא מכנה שלב ההחזקה. החזקה פירושה לא רק אחיזה גופנית בתינוק אלא מכלול ההספקה הסביבתית הקודמת לכל תחושה של חיים יחד עם אדם אחר: הגנה מפני פגיעה פיזיולוגית, הסתגלות לרגישויותיו המיוחדות של התינוק, ושגרה יומיומית העוקבת אחר השינויים הזעירים של הגדילה. יכולתה של האם לספק אותה נשענת על הזדהותה עם התינוק ולא על הדרכה, ובהמשך היא מפחיתה את הסתגלותה בהדרגה, כך שהכישלונות מגיעים אל התינוק במנות שהוא יכול לעשות בהן שימוש. החזקה טובה דיה שומרת על המשכיות הקיום של התינוק; פלישות של הסביבה מאלצות אותו להגיב, והתגובה קוטעת את ההמשכיות הזאת ומאיימת בהשמדה. בתוך ההחזקה התינוק משיג אינטגרציה, הנפש מתמקמת בגוף ונפתחת ההתייחסות לאובייקטים, עד שהתינוק נעשה יחידה שיש לה פנים וחוץ. ויניקוט רואה בחקר הינקות ובחקר ההעברה האנליטית תחומים המאירים זה את זה, ומסיק מכך מסקנה קלינית: מטופלים שקשייהם נעוצים בכישלונות בשלב זה זקוקים מן האנליזה לא כל כך לפירוש של קונפליקט יצרי אלא לסטינג אמין שבו אפשר להיענות לתלותם, ושבו ההבנה של האנליטיקאי פועלת בעצמה כצורה של החזקה.
- 1971
״משחק ומציאות״ (1971), שראה אור זמן קצר אחרי מותו של דונלד וויניקוט, מרכז ומפתח את הגותו המאוחרת על תחום החוויה הנמצא בין המציאות הנפשית הפנימית לבין העולם החיצוני המשותף. הספר נפתח בנוסח מעודכן של מאמרו מ-1951 על אובייקטי מעבר ותופעות מעבר: השמיכה, הצעצוע או הנעימה שהתינוק מאמץ כקנייתו הראשונה של ״לא-אני״, קנייה שאינה שייכת לגמרי לעולם הפנימי ולא לגמרי לעולם החיצוני. וויניקוט מעמיד על כך שיש לכבד את הפרדוקס: איש אינו שואל את הילד אם מצא את החפץ או ברא אותו. היכולת להשתמש באובייקט כזה תלויה באם טובה דיה, המאפשרת תחילה לתינוק לחוש שהוא יוצר את מה שהוא צריך, מקיימת אשליה של כל-יכולת, ואחר כך מפכחת אותו ממנה בהדרגה. ככל שאובייקט המעבר מאבד ממשמעותו, אזור הביניים שפתח מתפשט על פני כל תחום המשחק, האמנות, הדת והתרבות. הפרקים המרכזיים עוסקים במשחק כפעילות אוניברסלית, יסוד הבריאות והמצע שבו מתרחשת הפסיכותרפיה. הטיפול, לפי השקפה זו, מתקיים במקום שבו נפגשים אזורי המשחק של המטופל ושל המטפל, וכאשר המטופל אינו מסוגל לשחק, המשימה הראשונה היא לאפשר לו לשחק. רק במשחק, טוען וויניקוט, יכול האדם להיות יצירתי ולהשתמש באישיותו כולה, ורק ביצירתיות הוא מגלה את העצמי. הוא מעמיד את האפרצפציה היצירתית, שבזכותה החיים נחווים כראויים להיחיות, מול צייתנות המותירה תחושת חוסר תוחלת, ואת החלימה, הקשורה לחיים, מול שקיעה דיסוציאטיבית בפנטזיה שאינה מובילה לשום מקום. הוא מבחין בין יסוד נשי, הקשור בהוויה, לבין יסוד גברי, הקשור בעשייה, המצויים שניהם אצל בני שני המינים. במאמר על השימוש באובייקט הוא מפריד בין התייחסות לאובייקט, הנתון עדיין לשליטתו הכל-יכולה של הסובייקט, לבין שימוש בו, המתאפשר רק לאחר שהסובייקט הרס אותו בפנטזיה והאובייקט שרד, וכך הוצב בעולם של מציאות משותפת. פרקים נוספים ממקמים את החוויה התרבותית במרחב הפוטנציאלי שבין התינוק לאם, מתארים את פני האם כראי הראשון שבו התינוק רואה את עצמו, ודנים בגיל ההתבגרות כתקופה שאת אי-בשלותה יש לפגוש ולא לרפא.
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- משחק ומציאות1971מקור לקשר
- אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר — מחקר על הקניין הראשון שהוא "לא-אני"1953מקור לקשר
- התיאוריה של יחסי הורה-תינוק1960מקור לקשר