מושג
קנאה
בתאוריה של מלאני קליין, התחושה הזועמת שאדם אחר מחזיק דבר טוב ונהנה ממנו, יחד עם הדחף לגזול אותו או לקלקל אותו. קליין פיתחה את המושג בספר 'קנאה והכרת תודה' (1957), שהרחיב הרצאה שנישאה בקונגרס ז'נבה ב-1955. לפי הספר, הקנאה פועלת מראשית החיים. תחילה היא מכוונת אל השד המזין, דווקא בשל הטוב שהוא מעניק, ומאוחר יותר אל האיחוד המיני של ההורים. היא בחלקה ביטוי מולד של יצר המוות, ומצוקה מחמירה אותה. בשונה מן החמדנות, הרוצה להחזיק בכל הטוב, הקנאה תוקפת את הטוב עצמו. משום שהיא מקלקלת את האובייקט הטוב, היא מטשטשת את ההבחנה בין טוב לרע ומערערת את הפיצול שעליו נשען הביטחון המוקדם. היא גם מגבירה את הרדיפה ואת האשמה ומעכבת את עבודת העמדה הדיכאונית. מול הקנאה העמידה קליין את הכרת התודה, ביטוי של אהבה ושל יצר החיים.
התפתחות
1957
הוצג בידי מלאני קליין
קליין הציגה את התאוריה לראשונה בהרצאה 'A Study of Envy and Gratitude' בקונגרס ז'נבה ביולי 1955, ופרסמה אותה בצורה מורחבת בספר 'קנאה והכרת תודה' (1957). הקנאה מופיעה כבר בעבודתה המוקדמת יותר על שלביו המוקדמים של קונפליקט אדיפוס, אך כאן היא עושה את הקנאה הראשונית בשד הטוב למושג עצמאי ומצמידה לה את הכרת התודה.
מתוך קנאה והכרת תודה (1957)
קשרים
- 1957 הוצג בידי מלאני קליין
קליין הציגה את התאוריה לראשונה בהרצאה 'A Study of Envy and Gratitude' בקונגרס ז'נבה ביולי 1955, ופרסמה אותה בצורה מורחבת בספר 'קנאה והכרת תודה' (1957). הקנאה מופיעה כבר בעבודתה המוקדמת יותר על שלביו המוקדמים של קונפליקט אדיפוס, אך כאן היא עושה את הקנאה הראשונית בשד הטוב למושג עצמאי ומצמידה לה את הכרת התודה.
- 1957 כנגדו ניצב הכרת תודה
קליין מעמידה את הכרת התודה מול הקנאה: הקנאה מקלקלת את האובייקט הטוב, והכרת התודה מפנימה אותו ובונה עליו. עוצמתן של שתיהן קובעת אם האובייקט הטוב יוכל להתבסס היטב.
- 1959 הוליד את התקפות על חיבורים
ביון, שכתב שנתיים אחרי 'קנאה והכרת תודה' של קליין, מייחס את ההתקפות על חיבורים בחלקן לעודף מולד של שנאה וקנאה. הקנאה בשד המבין, ובכל זיווג יצירתי כמו מעשה המין של ההורים או עבודת הזוג האנליטי, היא שמדרבנת את המטופל לקלקל את החיבור.
חיבורים
- 1957
- 1959
'התקפות על חיבורים' הוא מאמר של וילפרד ביון, שראה אור ב-International Journal of Psycho-Analysis ב-1959 ונדפס שוב בקובץ מאמריו 'מחשבות שניות' (1967). על סמך אנליזות של מטופלים פסיכוטיים וגבוליים קשים, הוא מתאר את ההתקפות ההרסניות שמפנה החלק הפסיכוטי של האישיות, בפנטזיה, כלפי כל דבר הנחווה בעיניו כחיבור בין שני אובייקטים. כאב-טיפוס משמשות לביון ההתקפות הפנטסטיות של התינוק על השד, המחבר בינו לבין האם, והוא מרחיב את הרעיון אל הזוג ההורי במעשה המין, אל התקשורת המילולית בין המטופל לאנליטיקאי, ואל יכולותיו של המטופל עצמו לחשוב, להרגיש ולתפוס. המאמר מתקדם דרך שורה של אפיזודות קליניות. באחת מהן מובן גמגומו של מטופל כשבירת מילותיו כך שלא יוכלו לשאת משמעות בינו לבין האנליטיקאי. באחרות, היחס של המטופל לפירושי האנליטיקאי ולעבודתם המשותפת של השניים מראה כיצד כל זיווג יצירתי, ובראש ובראשונה זה של ההורים, נחווה כדבר שיש לפצל, לרוקן מתוכן ולהשמיד מתוך קנאה ושנאה. משום שהרגשות עצמם מחברים אובייקט אחד לאחר, גם הם מותקפים: המטופל מגיע לשנוא את הרגש, את המציאות ואת המנגנון הנפשי הקולט אותם. ביון ממקם התקפות אלה בתוך העמדה הסכיזואידית-פרנואידית של מלאני קליין ובתוך תיאורה את הפיצול ואת ההזדהות ההשלכתית, אך מוסיף הבחנה משלו. הזדהות השלכתית אינה רק אמצעי לפינוי חלקים לא רצויים של העצמי. בצורתה התקינה היא דרכו המוקדמת ביותר של התינוק לתקשר: הוא משליך אל האם רגשות שאינו מסוגל לשאת, כמו הפחד שהוא גוסס, כדי שיעברו שם שינוי ויושבו אליו בצורה שהוא יכול לשאת. כאשר האם, ומאוחר יותר האנליטיקאי, אינם מוכנים לקלוט השלכות אלה, התינוק נזקק להזדהות השלכתית בעוצמה ובתדירות הולכות וגוברות, והתפתחותו נפגעת. לפיכך ביון מייחס את ההתקפות על חיבורים לשני מקורות יחד: נטייה מולדת להרסנות, לשנאה ולקנאה, ואובייקט המונע מן המטופל שימוש תקין בהזדהות השלכתית. התוצאה היא סופר-אגו פרימיטיבי האוסר הזדהות השלכתית, ואובייקט פנימי המעצים את הרגשות שהיה אמור לעבד ולשנות. החיבורים ששורדים הם לוגיים, כמעט מתמטיים, אך לעולם אינם סבירים מבחינה רגשית: הם סטויים, אכזריים ועקרים. תיאור הנפש שאינה מסוגלת לקלוט חוויה ולעבד אותה מכשיר את הקרקע לתאוריית החשיבה המאוחרת של ביון ולתאוריית המכל והמוכל שלו.
- 2005
ראו גם
אישים
הערות שוליים
- קנאה והכרת תודה1957מקור לקשר
- התקפות על חיבורים1959מקור לקשר
- חיבורים, התקפות על2005מקור לקשר