מושג
הגנה
פעולות לא-מודעות המגנות על האגו מפני חרדה ומפני מודעות לקונפליקט.
התפתחות
1894
הוצג בידי זיגמונד פרויד
מציג את מושג ההגנה במאמר "נוירו-פסיכוזות של הגנה" (1894): כשהאגו ניצב מול רעיון שאינו מתיישב עמו, הוא מבקש להדף אותו, והניסיון מוליד סימפטומים היסטריים, כפייתיים או הזייתיים. ב"מחקרים על היסטריה" הוא משחזר כיצד הובילה אותו העבודה הקלינית אל הרעיון.
מתוך מחקרים בהיסטריה (1895)
1895
פותח בידי זיגמונד פרויד
מתאר את ההגנה כהפיכת רעיון חזק לחלש באמצעות ניתוקו מן האפקט שלו, ומרחיב בזהירות את המושג לכל צורות ההיסטריה.
מתוך מחקרים בהיסטריה (1895)
קשרים
- 1894 הוצג בידי זיגמונד פרויד
מציג את מושג ההגנה במאמר "נוירו-פסיכוזות של הגנה" (1894): כשהאגו ניצב מול רעיון שאינו מתיישב עמו, הוא מבקש להדף אותו, והניסיון מוליד סימפטומים היסטריים, כפייתיים או הזייתיים. ב"מחקרים על היסטריה" הוא משחזר כיצד הובילה אותו העבודה הקלינית אל הרעיון.
- 1895 פותח בידי זיגמונד פרויד
מתאר את ההגנה כהפיכת רעיון חזק לחלש באמצעות ניתוקו מן האפקט שלו, ומרחיב בזהירות את המושג לכל צורות ההיסטריה.
- 1895 התפצל מתוך מצב היפנואידי
פרויד מעמיד את היסטריית ההגנה שלו, שבה כוח נפשי מרחיק את הרעיון מן האגו, מול היסטריה היפנואידית של ברויאר, שבה הרעיון נותר מחוץ לאגו בשל המצב שבו עלה ואינו נתקל בהתנגדות; הוא משער שההגנה היא היסודית מבין השתיים.
- 1895 הוליד את התנגדות
פרויד מזהה את ההתנגדות שבה נתקלים בטיפול עם אותו כוח של האגו שדחה תחילה את הרעיון שאינו מתיישב עמו: ההתנגדות היא ההגנה כפי שהיא מתגלה בעבודת ההיזכרות.
- 1895 הוליד את הדחקה
ההדחקה צומחת מתורת ההגנה המוקדמת של פרויד: ב-1895 ההיסטריה נוצרת מהדחקת רעיון שאינו מתיישב "ממניע של הגנה". בהמשך פרויד הניח ל"הדחקה" לעמוד במקום ההגנה כולה, וב-1926 הוא עצמו אומר זאת ומחזיר את ההגנה כמושג הכללי שההדחקה היא סוג אחד שלו.
חיבורים
- 1895
- 1926
עכבה, סימפטום וחרדה (Hemmung, Symptom und Angst), שראה אור ב-1926 בהוצאה הפסיכואנליטית הבינלאומית (Internationaler Psychoanalytischer Verlag), הוא התיקון המרכזי שערך פרויד בתורת החרדה שלו, והתיאור השיטתי הראשון שלו של ההגנה במסגרת המודל המבני של האני, הסתמי והאני העליון, שהציג ב"האני והסתמי" (1923). הספר פותח בהבחנה בין עכבה – הגבלה של תפקוד של האני, הנעשית מתוך זהירות או מחמת דלדול האנרגיה – לבין סימפטום, שהוא סימן ותחליף לסיפוק יצרי שלא התממש, ותוצאה של הדחקה. המהלך המרכזי של הספר הופך את עמדתו המוקדמת של פרויד, שלפיה ליבידו מודחק הופך במישרין לחרדה. בבחינה מחודשת של פוביות החיות של הנס הקטן ושל איש הזאבים הוא מגיע למסקנה שבשני המקרים הכוח המניע את ההדחקה היה חרדת סירוס, פחדו של האני מפני סכנה חיצונית: החרדה יוצרת את ההדחקה, ולא ההדחקה את החרדה. האני הוא מקומה היחיד של החרדה. הוא מפיק חרדה כאות כשהוא צופה סכנה, ובאמצעות עקרון העונג האות מאפשר לו לעכב את התהליך המאיים בסתמי. פרויד מתחקה אחר מקור החרדה במצב של חוסר אונים מול עירור גובר, שהלידה היא אב-הטיפוס שלו. הוא מבחין בין המצב הטראומטי, שבו החרדה נוצרת מאליה, כמו בנוירוזות האקטואליות, לבין מצב הסכנה, שבו האני משחזר צורה מוחלשת שלו כאזהרה. מצבי הסכנה יוצרים סדרה התפתחותית שכל אחד מאיבריה קשור לשלב: חוסר אונים נפשי באני שטרם הבשיל, אובדן האובייקט בילדות המוקדמת, הסירוס בשלב הפאלי, כעסו של האני העליון ואובדן אהבתו בתקופת החביון, ולבסוף הפחד מפני המוות, שפרויד מבין כהשלכה של האני העליון על כוחות הגורל. הנוירוזה נוצרת כשאדם ממשיך להגיב למצבי סכנה שעבר זמנם; הסימפטומים נוצרים כדי להוציא את האני ממצב הסכנה שהחרדה מאותתת עליו. החרדה הנוירוטית היא חרדה מפני סכנה יצרית שהאני אינו מכיר, כשם שהחרדה הממשית היא חרדה מפני סכנה ידועה. הספר משווה את יצירת הסימפטומים בפוביה, בהיסטריית ההמרה ובנוירוזה הכפייתית. בנוירוזה הכפייתית הסימפטומים מעוצבים בידי רגרסיה לשלב האנאלי-סדיסטי, אני עליון נוקשה ותצורות תגובה, ופרויד מתאר את הביטול למפרע ואת הבידוד כטכניקות הגנה לצד ההדחקה. הוא משיב על כנו את המונח "הגנה" כשם הכללי לכל הטכניקות שבהן האני מגן על עצמו, וההדחקה היא אחת מהן. הוא דן בספרו של אוטו ראנק "טראומת הלידה" (1924), מכיר בזכותו שקשר כל מצב סכנה לנפרדות מן האם, אך דוחה את הטענה שעוצמת טראומת הלידה היא שמכריעה מי יהיה נוירוטי; תחת זאת הוא מונה את חוסר האונים הממושך של התינוק האנושי, את הפסקת ההתפתחות המינית בין הילדות המוקדמת לגיל ההתבגרות, ואת דלות האמצעים של האני להתגונן מפני סכנה פנימית. הנספחים מבחינים בחמישה סוגים של התנגדות, ומבדילים בין החרדה, התגובה לסכנה שמביא עמו אובדן האובייקט, לבין הכאב, התגובה לאובדן עצמו, ולבין האבל.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- מחקרים בהיסטריה1895מקור לקשר
- עכבה, סימפטום וחרדה1926מקור לקשר