מושג
פונקציית אלפא
השם הריק במכוון שנתן ביון לפונקציה הנפשית ההופכת רשמים חושיים וחוויה רגשית גולמיים ליסודות אלפא, שאפשר לאחסן בזיכרון ולהשתמש בהם בחלימה ובחשיבה. כשהיא נכשלת, החוויה נותרת כיסודות ביתא לא מעובדים שאפשר רק לסלק. היא מתפתחת לראשונה אצל התינוק בזכות יכולתה של האם לקלוט את מצביו ולהתמיר אותם.
התפתחות
1962
הוצג בידי וילפרד ביון
מתוך ללמוד מן הניסיון (1962)
2003
פותח בידי תומאס ה. אוגדן
בעקבות ביון, אוגדן רואה בחלימה את העבודה שפונקציית אלפא מאפשרת, בערות כמו בשינה. על כשלון העבודה הזו הוא בונה את הרעיון הקליני שלו על חלומות שלא נחלמו.
מתוך על אי-היכולת לחלום (2003);לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה: לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח (2009)
קשרים
- 1962 נגזר מתוך עבודת החלום
ביון עיצב את פונקציית אלפא על פי דגם החלימה: זו הפונקציה המאפשרת את ה"חלום", ויסודות האלפא שהיא מייצרת דומים לדימויים החזותיים של החלום, ואולי זהים להם, אותם דימויים שהפירוש של פרויד מפענח לתוכנם הסמוי.
- 2003 פותח בידי תומאס ה. אוגדן
בעקבות ביון, אוגדן רואה בחלימה את העבודה שפונקציית אלפא מאפשרת, בערות כמו בשינה. על כשלון העבודה הזו הוא בונה את הרעיון הקליני שלו על חלומות שלא נחלמו.
- 2003 הוליד את לחלום את עצמך אל תוך הקיום
חלומות שלא נחלמו הם חוויה שפונקציית אלפא לא הצליחה להתמיר לחומר לחלימה.
חיבורים
- 1962
"ללמוד מן הניסיון", שראה אור ב־1962, הוא הראשון בספרים התאורטיים הקצרים שבהם ניסה ביון לתת לפסיכואנליזה כלי לחשוב על החשיבה. בהסתמך על עבודתו עם מטופלים פסיכוטיים ועל תיאורו של פרויד את שני העקרונות של ההתרחשות הנפשית, הוא שואל כיצד אדם לומד מן הניסיון הרגשי, ומדוע יש מי שאינו מסוגל לכך. כדי שמונחיו לא יישאו את הקונוטציות של התאוריה הקיימת, הוא מציג סימנים ריקים ממשמעות במכוון, ובראשם פונקציית אלפא, ומתאר את האישיות כמערכת של פונקציות ושל הגורמים שלהן. פונקציית אלפא פועלת על רשמים חושיים ועל חוויות רגשיות והופכת אותם ליסודות אלפא, שאפשר לאחסן, להשתמש בהם במחשבות החלום ובחשיבה הלא מודעת של הערות, ולזכור אותם. מה שאינו עובר התמרה כזאת נותר כיסודות ביתא: עובדות לא מעוכלות הנחוות כדברים כשלעצמם ולא כמחשבות, שאפשר רק לסלק אותן בהזדהות השלכתית או לפרוק אותן בפעולה. יסודות האלפא מתלכדים למחסום מגע, המפריד בין המודע ללא מודע ובה בעת מקשר ביניהם, וכך מאפשר להיות ער או ישן, מודע או לא מודע; כשפונקציית אלפא נכשלת, תופס את מקומו מסך של יסודות ביתא, והאדם אינו מסוגל לחלום באמת, ולכן אינו יכול להירדם וגם לא להתעורר לגמרי. הפונקציה מתפתחת אצל התינוק בזכות יכולת הרוורי של האם: היא קולטת את המצבים שהתינוק משליך לתוכה, כמו פחד מוות, ומחזירה לו אותם בצורה שיוכל לשאת, והתינוק מפנים יחד איתם את הפונקציה עצמה; כשהיא אינה מסוגלת לכך, מה שחוזר אל התינוק הוא אימה חסרת שם. החשיבה מתחילה כשציפייה פוגשת תסכול: תינוק המסוגל לשאת את ההיעדר יוצר ממנו מחשבה, ותינוק שאינו מסוגל לכך חווה את ההיעדר כאובייקט רע שיש להיפטר ממנו. ביון מתאר את הקשרים בין אובייקטים כאהבה, שנאה וידיעה (L, H ו־K), ורואה ב־K — הפעילות הכואבת של היכרות הולכת ונבנית עם דבר, להבדיל מהחזקה בידע עליו — את הקשר שהלמידה מן הניסיון תלויה בו; היפוכו, מינוס K, מרוקן את החוויה ממשמעותה ומונע בידי קנאה. בפרקים המאוחרים דן ביון באופן שבו האנליטיקאי מפשט מודלים מן הניסיון הקליני ומזהה עובדה נבחרת המעניקה לכידות לחומר המפוזר של הפגישה, ומפשט את מודל האם והתינוק ליחס בין מכיל למוכל, שספריו המאוחרים מפתחים.
- 2003
במאמר זה עוסק אוגדן באי-היכולת לחלום, שאותה הוא מבחין מן הכישלון הפשוט לזכור חלומות. בעקבות ביון הוא גורס שעבודת החלימה היא שיוצרת את ההבחנה בין המודע ללא-מודע, ולא להפך; מי שאינו יכול לחלום אינו יכול אפוא לייצר חוויה מודעת ולא-מודעת נבדלות, ואינו מבחין בין שינה לערות או בין חלימה לתפיסה. הוא ניגש לבעיה משלושה כיוונים: תיאורטית, דרך רעיונותיו של ביון; דרך סיפור של בורחס הממחיש באמנות יוצאת דופן מה פירוש להיות חסר יכולת לחלום; וקלינית, דרך אנליזה ממושכת שבה המטופל הפיק בתחילה שפע של 'רעש נפשי' שהאנליטיקאי לא יכול היה להשתמש בו. במשך שנים הותיר הדבר את האנליטיקאי במצב של מחסור ברוורי ובאפיזודות קצרות של פסיכוזת העברה נגדית. אוגדן דן בשתי פגישות שבהן העבודה האנליטית חיזקה את יכולתם של המטופל ושל האנליטיקאי לחלימה אמיתית, בשינה וברוורי.
- 2009
לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה: לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח
קובץ מסות שראה אור ב־2009 בסדרה New Library of Psychoanalysis של הוצאת ראוטלדג׳. רעיונו המרכזי הוא שאנליטיקאי יכול לפתח סגנון משלו – דרך חיה לעבוד, הצומחת במידה רבה מאישיותו ומניסיונו – מתוך תשומת לב לדרכיו הייחודיות לחשוב, להרגיש ולהגיב למטופלים. תומאס אוגדן ניגש לנושא מארבע נקודות מבט: של קלינאי, של מדריך, של מורה ושל קורא פסיכואנליזה. הוא פותח ביצירתה מחדש של הפסיכואנליזה בפגישה באמצעות דיבור־כחלימה, ועובר להדרכה ולהוראה של פסיכואנליזה בדרך הייחודית לכל מודרך ולכל קבוצת סמינר. הספר ממשיך את סדרת הקריאות הצמודות שלו בחיבורים אנליטיים מכוננים, ומרחיב את עבודתם של ביון, לאוולד וסרלס. פרקיו עוסקים בסמינרים הקליניים של ביון ובארבעת עקרונות התפקוד הנפשי שלו, בניסוח מחודש של תסביך אדיפוס ובכתיבתו של הרולד סרלס.
ראו גם
מקושר מתוך
אישים
הערות שוליים
- ללמוד מן הניסיון1962מקור לקשר
- על אי-היכולת לחלום2003מקור לקשר
- לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה: לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח2009מקור לקשר